ליאב נאנדין יני

כילד אהבתי הכי הרבה לאלתר ולהמציא מוסיקה משלי, כשהתחלתי ללמוד על אורגן בגיל 10, ידעתי שהתחברתי למשהו שיכל להוציא ממני עולם עמוק שהיה חבוי בתוכי. ומאז ומתמיד אהבתי לאלתר.. לנגן מה שיוצא מהנשמה מהמקום העמוק ביותר.
בגיל 12 התחברתי דיי מיד למוסיקת בלוז. לימדתי את עצמי דרך שמיעה, איך לנגן על האורגן שהיה לי (אז לא היה אינטרנט ויוטיוב), ועם צליל של אורגן האמונד למדתי את סגנון הבלוז בכל צורותיו, וכך התחילה דרכי באילתור.

אחר כך במשך השנים הסגנון שלי השתנה והשתפר, לימדתי בעיקר את עצמי, איך למצוא שירים וקטעים משמיעה. הלחנתי את היצירה הראשונה שלי בגיל 13, והיא נלקחה לתחרות. בתחרות הסופית היא לא זכתה, אך אותי זה לא ממש עניין.
מאוחר יותר, נטשתי את האורגן, עזבתי את השיעורי אורגן, ועברתי לסינטיסיזר, יצרתי המון מוסיקה ממוחשבת ואלקטרונית, שמאוד נהניתי ליצור, אך הרגשתי שאני מפספס משהו, ואז בגיל יותר מאוחר, גיליתי את הפסנתר. שזהו כלי חי שמפיק צליל אמיתי ולא סינטטי או מוקלט. ואז בנקודה זו התחברתי יותר עמוק לתוך המוסיקה. דרך הפסנתר יכלתי לבטא בצורה עמוקה יותר את הרגש שלי.
הלחנתי שירים רבים, וכתבתי יצירות רבות. האילתור, התפתח אצלי בצורה גבוה יותר ויותר. לעולם לא נטשתי את הבלוז שהיה מושרש בתוכי מילדות, אך הכי אהבתי לאלתר מוסיקה שאינה קשורה לדבר, מוסיקה שנוצרת מהדמיון ונלקחת מעולמי הפנימי. וכך מאז התחלתי להופיע עם מוסיקה מאולתרת.

למעשה בפעם הראשונה שניגנתי כך למול קהל היה בסדנה של שבוע בארה"ב. באחד הערבים בצורה מאוד ספונטנית הזמנתי קהל של 200 אנשים להישאר איתי (אחרי וידיאו שצפינו באולם) ולהקשיב למוזיקה מאולתרת שאנגן על פסנתר (שהיה באותו אולם).

מה שקרה אחרי רבע שעה או יותר של נגינה מופלאה היה, שגיליתי שכולם עמדו בטור (כיאה למנטליות אמריקאית) בשביל לחבק אותי. הייתי דיי מופתע. לא תיארתי לעצמי שתהיה תגובה כזאת. אני לא אשכח שהיה שם אדם מאוד מבוגר שיכול להיות סבא שלי, שפשוט בכה עם דמעות והודה לי בבכי של ילד קטן על האושר והעומק שהוא חווה בזמן שניגנתי.

אחרי ההופעה שם הבנתי שיש לי דרך לגעת באנשים במקום עמוק, והחלטתי להופיע יותר מול אנשים וכך קרה. אחרי שחזרתי לארץ מארה"ב אני וחברה טובה ארגנו סדנאות שבועיות שבסיומן ישבתי וניגנתי קטע מאולתר ומדיטטיבי על הפסנתר בביתה. התגובות היו דומות בכל פעם מחדש.. אנשים טענו שהם נכנסים לתוך עולמם הפנימי או מדמיינים עולם שלם ומשחררים את עצמם למקום חדש בתוכם.
ואז הבנתי שלמוסיקה מאולתרת יש אפקט של ריפוי פנימי. אחר שנה של הופעות קצרות מול אנשים החלטתי שאני רוצה להקליט את המוזיקה הזאת, שבכל פעם היא שונה ומעניינת ואני לא יכול לחזור עליה לעולם בדיוק באותו לחן שבו ניגנתי מכיוון שהיא יותר מדי מורכבת וקשה לזכירה.

כמה זמן אחר כך חבר שהיה לו פסנתר איכותי בביתו, ביקש ממני לשמור לו על הכלב בזמן שהוא טס לצרפת, כמובן הסכמתי, ומיד השגתי ציוד הקלטה (די פשוט) והתחלתי להקליט מהרגע הראשון שנכנסתי לבית. ואחרי שנתיים של עיבודים יצא האלבום "מעברים תמימים".

כיום אני מופיע בקונצרטים אינטימיים, במוסיקה מאולתרת לחלוטין, ומארח מוסיקאים אורחים שמלווים אותי באילתור.

לפעמים אני מרגיש שזה לא בדיוק אילתור, אלא אני מתקשר את המוסיקה הזאת, מרבדי מציאות אחרים, ומפיק תדרים שמיועדים לריפוי ולהכלה לכל בן אדם שמוכן להקשיב להם. איני יודע מה ייצא, אני לא מתכנן דבר, ופשוט האצבעות זורמות להן לתוך מנגינות שלא נשמעו בשום מקום בעולם.